החלטה בתיק רע"א 1108/04

1.        בפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ג' גינת, י' כהן וב' בר-זיו) מיום 8.1.04 בע"א 1086/03. הערעור הוגש לבית המשפט המחוזי על ידי המשיבה 3 בגין חיובה על ידי בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מ' רזיאל) בסכומים שונים כפי שיפורט להלן.

2.        בפסק דינו של בית משפט השלום חויבו המבקשים לשלם למשיב 1 סך של 20,000 ש"ח פיצויים סטטוטוריים בהתאם לסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים (להלן: הפקודה) בגין הפרת זכויות היוצרים של המשיב 1, וזאת על דרך של העתקת ארבעה דפי לימוד שהוכנו על ידו לצרכי לימוד ב"בית הספר לברמנים" שבבעלותו. בית משפט השלום מצא כי דפים אלה הועתקו ושימשו ללימוד בקורס המועבר אצל המבקשת 1, שהמבקש 2 הוא מבעליה, במסגרת "המכללה לברמנים". כן נקבע כי את ההעתקה ביצעה המשיבה 3, בהיותה עובדת של המבקשים וכי היא הנושאת בעיקר האחריות להעתקה. לפיכך חייב בית משפט השלום את המשיבה 3 לשלם למבקשים 80% מתוך הסכומים שישלמו המבקשים למשיב 1, 80% מאגרת ההודעה לצד ג' וכן שכר טרחה בגין ההודעה לצד ג' שנשלחה אליה, בסך 9,000 ש"ח בצירוף מע"מ. את המשיב 2, ששימש כמנהל "המכללה לברמנים", חייב בית משפט השלום לשלם למבקשים 20% מתוך הסכומים שעליהם לשלם למשיב 1, 20% מאגרת ההודעה לצד ג' שנשלחה אליו וכן שכר טרחת עורך-דין בתוספת מע"מ. חיובו של המשיב 2 נעשה ביחד ולחוד עם משיבה 3.

           המשיבה 3 ערערה כאמור לבית המשפט המחוזי, אשר הותיר את ממצאי בית משפט השלום על מכונם, אך החליט להתערב בשיעור הפיצויים שהשית בית משפט השלום על המשיבה 3, באופן שהיא תישא בשיעור של 20% בלבד מתוך הסכומים שישולמו על-ידי המבקשים למשיב 1 וכן ב-20% מאגרת ההודעה לצד ג' שנשלחה אליה. כן בוטל חיובה של המשיבה 3 לשאת ביחד ולחוד עם המשיב 2 בחיובים שנקבעו.

3.        המבקשים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר שתי סוגיות המצדיקות, לטעמם, דיון בבית משפט זה. הסוגיה הראשונה עניינה גבולות סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות הערכאה הדיונית. לטענת המבקשים, משבחר בית המשפט המחוזי שלא להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, אין מקום להתערבותו בקביעות בית משפט השלום באשר לשיעורי חלוקת האחריות בין הצדדים היות שקביעות אלה נקבעו בהתבסס על הראיות ועל התרשמות בית המשפט מהעדים. הסוגיה השניה היא האם ניתן לחייב בתשלום פיצוי עונשי מי שלא ביצע בעצמו את ההעתקה המפרה. לטענת המבקשים, אין זה מוסרי לחייב בתשלום פיצויים עונשיים, דוגמת אלה הקבועים בסעיף 3א לפקודה, כל גורם למעט אותו צד להליך לגביו נקבע כי הוא ביצע את הפרת זכויות היוצרים, ובפרט את המבקשים שלא ידעו כי מדובר בדפי לימוד מועתקים. עוד טוענים המבקשים כי הם לא נהנו מפירות ההפרה על ידי המשיבה 3, הן כיוון ששילמו לה עבור הכנת חוברות לימוד לקורס לברמנים, בעוד היא העתיקה חומר קיים, והן כיוון שהוכח, לטענתם, כי לא נגרם למשיב 1 נזק ממון בשל ההפרה ועל-כן לא הניבה ההפרה פירות. כן טוענים הם כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ביטל את חיובה של המשיבה 3 לשאת בסכומים ביחד ולחוד עם המשיב 2, שכן סעד שכזה לא התבקש בערעור.

4.        לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הבקשה מגלה כל נימוק אשר יצדיק "ערעור שני" בתיק זה.

           הסוגיה הראשונה שטוענים המבקשים שמצריכה הכרעה - שאלת סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בשיעורי חלוקת האחריות בין הצדדים - אין בה ממש. ראשית, חלוקת האחריות אינה שאלה עובדתית אף שהיא נסמכת על התשתית העובדתית. יתרה מזאת, טענת המבקשים עומדת בניגוד גמור להוראת תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 לפיה מוסמך בית המשפט שלערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, לאשר או לבטל החלטה שניתנה, הכל כמפורט בתקנה 462. תפקידה של ערכאת הערעור לבחון - מקום שהדבר מתעורר - גם את חלוקת האחריות בין הצדדים ולקבוע בהתאם לשיקול דעתה ולנסיבות העניין, כפי שהן עולות מממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אם סבירה וראויה חלוקת האחריות, שאז תימנע ערכאת הערעור מלהתערב, או שמא אין חלוקת האחריות סבירה ואין היא ראויה, שאז על ערכאת הערעור להתערב ולקבוע חלוקת אחריות ראויה. מכל מקום, אין ספק כי ערכאת הערעור רשאית להתערב בכל ממצא אותו קבע בית המשפט ששמע את הראיות, ודי בכך כדי לדחות טענה זו.

5.        הסוגיה השנייה שמעוררים המבקשים ועניינה ב"פיצוי העונשי" שהושת עליהם לטענתם, גם היא אינה מצדיקה מתן רשות לערער. סעיף 3א לפקודה עניינו פיצויים סטטוטוריים, פיצויים שזכאי להם התובע גם מבלי שהוכיח את נזקו. כידוע, פיצויים סטטוטוריים ופיצויים עונשיים לא חד הם. הפיצויים העונשיים מטרתם להעניש את המזיק על התנהגותו, על ידי חיובו בפיצויים בסכום העולה על הנזק שגרם, וכן הם מיועדים להרתיע את המזיק ואחרים (ראו: ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 15.3.04)). לעומת זאת, פיצויים סטטוטוריים יש להם מטרה הרתעתית ולצידה מטרה עיקרית נוספת - לאפשר לניזוק לזכות בסעד בגין נזק שנגרם לו בעוולה, גם מקום שנזק זה קשה מטיבו להוכחה. עמד על הדברים הנשיא שמגר:

"ההסדר נועד לאפשר לתובע מכוח זכות יוצרים, לאחר שהוכיח כי הוא זכאי לתבוע לפי זכות זו, ולאחר שהוכיח דבר הפרתה של הזכות בידי הנתבע, לתבוע פיצוי בגין ההפרה ללא צורך בהוכחת הנזק הממשי. סעד זה ניתן כאמור בסעיף, לפי בקשת התובע (ובכפוף לשיקול דעת בית המשפט), אשר רשאי לבחור בפיצוי, כאמור, משיקוליו שלו: יכול ותובע יבקש נזקיו הממשיים כפי שהוכחו ויכול ותובע יבקש סעד של הפיצוי הסטטוטורי. אומנם, כפי שנאמר בדברי ההסבר, ההסדר נועד בעיקר למצבים בהם לתובע יש קשיים להוכיח את נזקו הממשי, אולם זהו עניין סובייקטיבי ולטעמי אין הגיון במניעת הפעלתו של הסעיף גם כשהתובע יכול היה לנסות ולהוכיח נזקו אך בוחר להסתפק בפיצוי הסטטוטורי" (ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל פ"ד מו (2) 254, 264).

           ואכן, הוראות של פיצויים סטטוטוריים המכונים גם "פיצויים ללא הוכחת נזק", נקבעו ביחס לעוולות שהנזק הנגרם בעטיין קשה להוכחה ולכימות במדויק. ניתן להזכיר בהקשר זה את סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; סעיף 6(ב) לחוק איסור הטרדה מינית, תשנ"ח-1998; סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000; סעיף 10(א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988; סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

           בית משפט השלום עמד בפסק-דינו המפורט והמנומק כדבעי על כך שהמבקשים לא פיקחו על עבודת המשיבה 3 ושאם היו עושים כן היו נוכחים על נקלה בכך שהיא הפרה זכות יוצרים. המבקשים עשו שימוש בדפים המפרים ועל כן חויבו לשאת בפיצויים ללא הוכחת נזק בשל הפרת זכות היוצרים של המשיב 1. במאמר מוסגר אציין, כי הטענה כאילו ההפרה לא הניבה פירות היות שלטענת המבקשים לא נגרם למשיב 1 נזק ממון, אין בה להושיעם, היות שמשהוכחה הפרה זכאי המשיב 1 לפיצוי ללא הוכחת נזק, שכן ההנחה היא כי עצם ההפרה מגלם נזק. גישה זו עולה בקנה אחד עם המגמה להגן על זכויות היוצרים כפי שהתוותה בפסיקת בית משפט זה (ע"א 592/88, שם; ע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית פ"ד נא(2) 337). מכל מקום, חיובם של המבקשים נעשה בשל אחריותם להפרה מכוח דיני התאגידים והיותם מעסיקי המשיבה 3 ואין בהטלת אחריות זו כל חידוש או שאלה משפטית שטרם הוכרעה ואשר מצדיקה מתן רשות לערער.

           הבקשה נדחית איפוא.

           ניתנה היום, ח' בטבת תשס"ה (20.12.04).

                                                                                                   ש ו פ ט ת                 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: